גמרא
פירוש
אהַדִּין עִמָּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אלמנה לכהן גדול
{רי״ף יבמות כא:} {שמעתא דמכירת נכסי האשה או נכסי הבעל} מכרו שניהם לפרנסה – פירוש: כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, אף על פי שמכרו לצורך פרנסת עצמן, אפילו הבעל מוציא מיד הלקוחות וכ״ש האשה, כמעשה שהיה לפני רבן שמעון בן גמליאל. וקיימא לן כוותיה. חדא, דלא פליגי רבנן עליה. ועוד, מעשה רב. ואף על פי שכתב הרי״ף ז״ל: לא איפשיט דנעביד בה מעשה, אנן כתבינן מאי דחזינן לפום סוגיא דגמרא. ורבן שמעון בן גמליאל אזיל לטעמיה, שמחמיר במכירת נכסי האשה ובמה שהוא משועבד לה, כדאשכחן בעושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה, דאמרינן, אינה גובה משאר נכסים וכו׳, כדאיתא בגיטין (בבלי גיטין מ״א.) בפרק השולח. ובכל אפותיקי נשנית אותה ברייתא, בין באפותיקי סתם בין במפורש, שאמר לו, לא יהא לך פרעון אלא מזו, וכשמכרה לאחר. כמו1 שפירשו בירושלמי (ירושלמי יבמות ז׳:א׳): העושה שדהו אפותיקי לבע״ח ולכתובת אשה ומכרה לאחר, מכורה, והלוקח יחוש לעצמו. פירוש: כלומר, יחוש שיניח להם נכסי בני חורין שיגבו מהם, כדי שיהא יכול לומר להם, הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ורשב״ג פליג באשה בכתובתה, דלא מצי אמר לה, הנחתי לך מקום לגבות ממנו. והתם לא קי״ל כוותיה אלא כרבנן, דאמרי, גובה משאר נכסים. וכך פסק הרי״ף ז״ל. ואי קשיא לך: מכדי, העושה שדהו אפותיקי לאשה לכתובתה, היינו, שייחד לה בכתובתה, והיא אחת מאותן שלש שדות שדינן שוה (בבלי בבא בתרא מ״ט:); אחת, שכתב לה בכתובתה, ואחת, שיחד לה בכתובתה, ואחת, [שהכניס לה שום משלו].2 מאי שנא התם דפליגי רבנן עליה דרשב״ג, ומ״ש הכא דלא פליגי, דקאמרינן – ולא עוד, אלא אפילו הכניס לה שום משלו לא ימכור, מכרו שניהם לפרנסה וכו׳. ועוד, מאי שנא התם דאמר רשב״ג, אינה גובה משאר נכסים, דמשמע שהמכר קיים עד שעת גבייתה, ומאי שנא הכא דאמר, הבעל מוציא מיד הלקוחות והמכר בטל מיד. י״ל, התם מקרקעי הכא מטלטלי. ודבר הלמד מענינו. כולה מתני׳ וגמרא דהכא במטלטלי עסקינן, בעבדים ובכלים. אף על פי שטעם שבח בית אביה מצינו שהוזכר כמו כן במקרקעי, כדתנן (כתובות ע״ט:), נפלו לה זיתים וגפנים וכו׳, אבל בטול המקח לא אמרו אלא במטלטלי דוקא. ומכנסת שום לבעלה ומכניס לה שום במטלטלי עסקינן, כדתנן (כתובות ס״ו.), שום במנה, וכנגד השום. ומפורש בירושלמי (ירושלמי כתובות ו׳:ג׳): מה ראו לומר בשום פחות חומש ובכספים אחד ומחצה. אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות את כליה, ושמו דעתו של איש שהוא רוצה לישא וליתן בכספים ולעשותו באחד ומחצה. א״ר יוסי:3 הדא אמרה שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו. וזה האמור בירושלמי הוא האמור כאן בגמ׳ דילן. והדבר שוה, בין בשום שהכניס לו בין בשום שהכניס לה, ובכל כלים שבעולם, אפילו שוין חמש מאות ואפילו אלף זוז, כעין מימריה דרב יהודה (בבלי יבמות ס״ז.) בהכניסה לו שני כלים. אף על פי שראינו לחכמי הדור שכתבו שאין דנין בכך בכלים יקרים ובעדיי זהב, לא נראו לנו דבריהם. נקוט האי כללא. כל הכנסת שום שאמרו, לא אמרו אלא במטלטלין. ומה שאמרו באותן שלש שדות, אחת שהכניס לה שום משלו, שכתב אחריות השום על השדה. ואם תשאל, מאי שנא מטלטלי ממקרקעי. כך פירשו טעמו של דבר בירושלמי (ירושלמי כתובות ו׳:ג׳), שהאשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלו אותם אחרים. וההפסד במטלטלי יותר מצוי, כמו שאמרנו לענין אדרכתא (בבא קמא קי״ב:), דלא כתבינן לה אמטלטלי דלמא שמיט ואכיל להו. הרי פירשנו דין מטלטלי האשה, שהמכר בטל בהן מיד, בין בשום שהכניסה לו בין בשום שהכניס לה. ודין מטלטלי האשה שלא הכניסה שום, כדמפרש4 לקמן. ודין מקרקעי האשה שהכניסה לו, אם לקח מן האיש בלבד המכר בטל מיד. מדאיבעיא להו (כתובות פ׳.), בעל שמכר קרקע על פירות מהו, מכלל דפשיטא להו כשמכר לגופה של קרקע שלא עשה ולא כלום. ולא שייך למימר בה רווח ביתא ולהתיר בזוזי דעביד בהו עיסקא (בבלי כתובות פ׳:), שאין זה אלא קטטה בינו לבינה ונקיש ואתי תיגרא (בבלי בבא מציעא נ״ט.). אף על פי ששנינו (בבא בתרא קל״ו.) בהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, מכר האב מכורין עד שימות, דין אשה שאני, כדאמרן. ובהא אפילו רבנן מודו שאין דרכה של אשה לחזר אחר נכסיה על בתי דינין. ואחד נכסי מלוג ואחד נכסי צאן ברזל, שוין הם בדין בעל שמכר קרקע לגוף או לפירות. אף על פי דאמרינן בפ׳ חזקת הבתים (בבא בתרא נ׳.), כי אתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקא, ה״ה אף על גב דלא מת. אלא משום דלא פסיקא ליה, דאיכא בעל שמכר קרקע על פירות ובזוזי דעבד בהו עיסקא, שהמכר קיים (בבלי כתובות פ׳:), משום הכי נקט5 זבין איהו ומית. ואם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, בנכסי מלוג מקחו קיים לעולם, ולא מציא אמרה, נחת רוח עשיתי לבעלי, כדמפרש התם (בבא בתרא נ׳.). וזו היא ששנינו (בבא בתרא מ״ב.): אין לאיש חזקה בנכסי אשתו – הא ראיה יש. ובנכסי צאן ברזל, כיון שהמקח בטל מאצל האשה, הרי הוא כמי שלקח מן האיש בלבד והמקח בטל מיד. ואם לקח מן האשה תחלה, המקח קיים לעולם בכל נכסים שבעולם (בבלי גיטין נ״ה:). ודין מקרקעי הבעל, זו היא ששנינו (גיטין נ״ה:): לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, מקחו בטל. והוי יודע דהאי, מקחו בטל, לא קאי אלא אחזר ולקח מן האשה, כלומר, שאין המקח מידה כלום. וכשתבא לגבות כתובתה, גובה מהם. ואף על גב דאוקימנא באותן שלש שדות (בבא בתרא מ״ט:), הא אסיקנא התם דלא אתא למעוטי אלא נכסי מלוג, אבל שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא ליה איבה ויכולה לומר, נחת רוח עשיתי לבעלי. ובכתובות (בבלי כתובות צ״ה.) רמיא לה אמתני׳, דתנן (בבלי כתובות צ״ה.): מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו; דשמעת מינה, אחד שאר נכסים דידיה ואחד אותם שלש שדות, שוין הם בדין נחת רוח, ושהמקח קיים כל ימי הבעל ואינו בטל עד שעת אלמנות וגרושין, כשתבא לגבות כתובתה. וכדאמרינן בכתובות בפרק האשה (בבלי כתובות פ״א:), אשתו6 אי בעי לזבוני ה״נ דלא מצי מזבין. ובגיטין (בבלי גיטין מ״א.), בעושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה, אמרו שהיא גובה משאר נכסים. ואפותיקי הוא שייחד לה בכתובתה. אלמא, אפילו באותן שלש שדות המקח קיים כל ימי חיי הבעל, כדין שאר נכסים. והרי״ף ז״ל כתב בפרק חזקת הבתים (רי״ף בבא בתרא כ״ז.): למעוטי מאי. אילימא למעוטי שאר נכסים דידה, שהם נכסי צאן ברזל. וזה הפירוש לא נראה לנו. שכיון שהזכירו באותן שלש שדות, אחת שהכניס לה שום משלו, זהו נכסי צאן ברזל, שכתב אחריות השום על השדה. ובין שהכניס לה השדה בענין הזה בין שהכניסה לו, המקח בטל, אלא שזה בטל מיד וזה בטל בשעת גביית כתובתה. מ״מ המקח בטל. לפיכך לא הוצרכו לדקדק על נכסי צאן ברזל. והיינו דקאמר: למעוטי מאי. אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה, כל שכן דהויא ליה איבה. והכין גרסי לה בכל נוסחי דוקאני. ובדין הוא דלימא, אי למעוטי שאר נכסים דידיה, סוף סוף מתני׳ היכי מתרצה, דקתני, אין לאיש חזקה בנכסי אשתו – הא ראיה יש. והלא אין אלו נכסי האשה אלא נכסי הבעל. אלא הא עדיפא ליה למיפרך, כל שכן דהויא ליה איבה, כדי שיתבאר דין הנכסים כולן. ואסיקנא, למעוטי נכסי מלוג, וממילא איתרצ׳ לה מתני׳ ואוקמא בנכסי מלוג. והוא הדין למטלטלין של האשה שלא הכניסה שום, שהם נכסי מלוג, שאם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, מקחו קיים לעולם. ואין צריך לומר כשלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש. ואם לקח מן האיש בלבד או מן האשה בלבד, מקחו בטל מיד. ודין מטלטלי הבעל, מה שלא הכניס לה שום ולא כתב מטלטלי אגב מקרקעי, הדבר ברור שהמקח קיים בהם לעולם. הרי פירשנו דין הנכסים כולן, של האשה ושל האיש, בין במקרקעי בין במטלטלי. והירושלמי (ירושלמי יבמות ז׳:א׳) שכתב הרי״ף ז״ל בגיטין בפרק השולח (רי״ף גיטין כ״ב.), רשב״ג אומר – לאשה בכתובתה אינו מכירה7... הוי בשמכרן לשעה אנו קיימין, דמשמע שהמכר בטל בהן מיד, ושאר דברים האמורים באותו ענין בירושלמי, שנראין כסותרין מקצת דברינו, אין אנו משגיחים להם, שאין אנו סומכין אלא על תלמוד ערוך שבידנו.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.הערות
1 נראה דצ״ל: וכמו
2 גירסתנו: שהכניסה לו שום משלה
3 גירסתנו: רבי יוסה
4 נראה דצ״ל: כדנפרש
5 תיבה זו אינה בדפ״ר
6 נראה שיש למחוק תיבה זו
7 נראה דצ״ל: מכורה
הערות
Gemara
Peirush